מושב לצות

"זוכר את הפוסט שלך על ליצני הכתה?" שאלה רעייתי, "פרסמת אותו לפני חודש".

"בטח, בטח שאני זוכר" פיהקתי בעודי מתעורר, "כוווולם זוכרים את הפוסט הזה. כנראה שהסתדרות המורים תכריז על יום-חופש בתאריך הפרסום, או לפחות סיום לימודים ב-12 וחולצה לבנה חובה."

(למי שטרם עדכן את היומן, תזכורת בתגובה הראשונה)

"אז קראתי עכשיו", היא אמרה, "שהקימו בירושלים בית ספר חילוני שנועד אך ורק לבנות. שמעת על זה?"

"דאיייייי, בנות לומדות בנפרד? בלי בנים?", לא עמדתי בפיתוי, "תשמעי, זה קונספט מהפכני שמעולם לא שמענו עליו, בטח לא בירושלים; נשמע לי ממש מדע בדיוני".

"אז אני מציעה", המשיכה רעייתי בשלה, כשכל מטעני סרקזם הבוקר שלי משפיעים עליה עוד פחות מאשר רצון הבוחר על הרכבת הממשלה, "שתשאל את ליצניות הכתה מהפוסט ההוא שלך, כמה מהן למדו בכיתה מעורבת עם בנים. אני מתערבת שאפס עגול".

לאחר עיון זריז בספרות המקצועית על ליצני כתה, החלטתי לא להיענות לאתגר. נראה שבבתי ספר מעורבים, החשודים המיידיים בליצנות הם באמת הבנים. אבל מה אתכם, חבר'ה לצים, ובעיקר לצות, האם יש מי שתציע התערבות נגדית? האם אי פעם שמעתם על ליצנית בכיתה מעורבת?

ומה זה בעצם אומר עלינו?