ניצול הזדמנויות

יש אנשים שנאלצים לקחת את העבודה לבית, ויש כאלה שזוכים לקחת את הבית לעבודה. אני נמנה עם הסוג השני, ושמח להשתמש באירועים ביתיים יומיומיים כדי להמחיש עקרונות בתחום ההומור היישומי.

ככלל, אם יש דרך משעשעת ואפקטיבית להעביר מסר לילד, היא עדיפה על פני נזיפות ורטינות ממשפחת "כמה פעמים צריך להגיד לך". במקרים משעשעים במיוחד הילד הוא זה שמוביל אותנו לכיוונים של הורות מחוייכת, ואז השמחה רבה לכל הנוגעים בדבר.

בננו הבכור נהג מדי פעם להיכנס הביתה כרוח סערה, ולא הקפיד במיוחד על סגירת הדלת. אנחנו, כמנהג הורים ומורים ותיקים נהגנו לזעוק כלפיו את הקלישאה המוכרת – "הלו, נולדת באוטובוס? למה לא סגרת הדלת?".

ערב אחד בזמן המקלחות, בתי הקטנטונת קראה לי לסיוע בחפיפת השיער. באתי, חפפתי, הלכתי. כלומר, התחלתי ללכת, כשפתאום נשמעה בחלל האויר טרוניה רבתי – "אבא, נולדת באמבטיה?". עצרתי, הסתובבתי והרמתי גבה בתהייה. "אבא, נולדת באמבטיה?" חזרה הקטנה בנזיפה, בעת שהיא מחווה בעיניה ובראשה לכיוון בקבוק השמפו, "למה השארת פקק פתוח?".

הזדמנות נולדה, ולא אני האיש שיפספס אותה.

מאז, התבנית הזו הפכה לדרך המשפחתית להעיר על רשלנות בסגירה. - "נולדת בחדר שינה?", עבור מגירות שידה שנפתחו ולא נסגרו. - "נולדת בכיור?", עבור ברז שהושאר מטפטף. - "נולדת בקוקה-קולה?" אם מישהו, בלי להזכיר שמות, לא פקק את בקבוק הפפסי.

כך הרבה יותר נוח מאשר לנזוף, לא?

אבל יש למהלך הזה גם מגבלות. יום אחד בננו פתח דלת של ארון בסלון, ולא הקפיד לסגור אותה. כולנו כאחד שאגנו אליו "ילד, נולדת בסלון?" ואז ענינו לעצמנו במבוכה "אה, נכון". כי הילד הזה, ובכן, באמת נולד בסלון.

נצחוני בניי.